(א) חצר שאינה משתמרת ועומד בתוכה ולא אמר זכי לי חצירי האם קונה מציאה שבחצר. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ג-ד בד״ה ומ״ש בשם הרמב״ם, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, הביא להלכה מר״י דקונה.
מתי חצר של אדם אינה קונה לו אע״פ שמשתמרת ועומד בצדה. הדרכ״מ באות ב, והרמ״א בסעיף ג, הביא מהמרדכי והנמוק״י דחצר אינה קונה שלא מדעתו בדבר שאינו יודע שנמצא בה ואינו מעלה על דעתו שיהיה בה, ויש להעיר דהמרדכי והנמוק״י אמרו כן מחמת קושיה דמצינו בגמרא דחצירו אינה קונה לו, ומחמת כן חידשו כן אבל שאר הראשונים תירצו תירוצים אחרים על קושיה זו וממילא לא ס״ל כדינא דהמרדכי, והב״י בסי׳ רס,א בד״ה המוצא, הביא בזה כמה תירוצים, והיראים בסי׳ קסח אות ו, כתב כדברי המרדכי, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תנד דין יט, דבדבר טמון לא קונה לו חצירו כיון דכל היכא דהוא עצמו לא מצי לקנות אף חצירו לא קונה לא, וכאן לא מצי מחמת שהוא טמון ואינו יודע בה, וכתב דהא דלא קני בחנות ולפני השולחני אם הם בצד של הקונים כיון דדרסי בה רבים ואינה משתמרת, וכן בתים שלנו דרסי בהם רבים ואינם משתמרים ולא קונים, ע״כ, ונראה דבתים שלנו בזמנינו ודאי חשיבי דלא דרסי בהם רבים, ותוס׳ בב״מ כו. ד״ה דשתיך, כתבו באופן אחר דלא תלי אם מסיק אדעתיה שיהיה אלא תלי אם הוא בגוונא שעתידה לימצא על ידי בעל החצר או לא וכתבו דמעות קטנות שנפלו בקרקע אינם נחשבים עתידים לימצא כיון שאפשר שלא ימצאו לעולם, ע״כ, ובגוונא זו לפי המרדכי וסייעתו יקנה בעל החצר כיון שמעות הוא דבר דמסיק אדעתיה שיהיה בחצר, והרמב״ן בב״מ כה: ד״ה ורש״י, פירש דדוקא במטמון של אמוריים אמרינן הכי כיון שהוא ירושה לכל השבטים אבל בשאר ממון זכיא ליה חצירו בכל גוונא, והביא מהרמב״ם דס״ל דדוקא במטמון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, ע״כ, דהיינו שאפשר שלא ימצאנו לעולם לא הבעלים ולא אדם אחר וגם אינו יכול לימצא בקל, אבל בשאר גווני קני בעל החצר אע״ג דלא מסיק אדעתיה ואע״ג דאפשר דלא ימצאנו בעל החצר לעולם כגון מטבעות קטנות שנפלו בקרקע, דלפי הרמב״ם מסתבר דקני בכהאי גוונא דכיון דיכול לעבור אדם ולראות המטבע ולמוצאו בקל לא חשיב אבודה ממנו ומכל אדם ולא דמי לזוטו של ים, והרשב״א בב״מ כה: ד״ה לא צריכא, הביא דהראב״ד ס״ל דאיירי כשאין בעלים לחצר אבל אם יש בעלים קניא ליה חצירו, והרשב״א ס״ל שם כהרמב״ן דדוקא בממון האמוריים איירי שנתחלק לכל השבטים, וסמ״ג בעשה עד, הביא בזה מחלוקת, והביא דריב״ן כתב דהא דלא קני היינו מחמת דקדם המטמון לבעלי החצר אבל דבר שהגיע לאחר שקנה החצר קני, ונמצא בידינו דהראב״ד והרמב״ן והרשב״א ס״ל דחצר קונה בכל גוונא, והרמב״ם ס״ל דתלי אי חשיב אבודה ממנו ומכל אדם, והמרדכי והנמוק״י והיראים וראב״ן ס״ל דתלי אם בעל החצר מסיק אדעתיה דאז קני או לא, ותוס׳ ס״ל דתלי אם אפשר שהבעלים לא ימצאנה לעולם, וריב״ן ס״ל דתלי אם קדמה המציאה לבעל החצר, והשתא בגוונא שיש רק את התנאי של המרדכי והנמוק״י דהיינו שלא מסיק הבעלים אדעתיה, ואין את שאר התנאים של שאר הראשונים, ודאי נקטינן דקני בעל החצר וככל הנך, ובשאר גווני יש לעיין בכל גוונא לגופה. ראב״ן שם כתב דהני מילי דחצירו לא קונה דוקא כשנמצא בגוונא שאין נראה שזה של בעל הבית אבל בגוונא שניכר שזה של בעל הבית כגון בבית חדש מחציו ולפנים וכן בחציו ולחוץ אם קת הסכין או פי הכיס לכיון חוץ, חצירו קונה לו אף אם אינו שלו, ע״כ, וזה דלא כהרמב״ם שהביאו הטוש״ע והב״י בסי׳ רס,ג, שכתב דאם מודה שאינו שלו הרי הוא של המוצא.
סוחר הגיע עם סחורתו לבית ראובן ורצה שמעון לקנות סחורתו ואמר ראובן אני קניתי כבר בקנין חצר ואשלם האם מהני לקנות. הדרכ״מ והרמ״א בסעיף ג, הביא בזה מחלוקת, והביא דראב״ן בסי׳ תנג דין יא, ס״ל דמהני, ויש להעיר דראב״ן שם כתב דהיינו דוקא כשדמי הסחורה פסוקים, וראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב עוד דאף אם ראובן לא היה בבית בזמן שמכר הסוחר לשמעון, אם מכר הסחורה בזול מאוד קנאו ראובן וחייב שמעון להחזירו לו, ע״כ, והוא תימה דמאחר דראובן לא היה שם והסוחר הקנה לשמעון ושמעון קנאו והגביהו לפני שבא ראובן היאך נימא שחצר ראובן תקנה לו שלא מדעתו דבר שאינו הפקר.