×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין קנייה בחצרו ובארבע אמותיו, ובו ה׳ סעיפים
(א) כָּל מְצִיאָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ, אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, אֲפִלּוּ נָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. {הַגָּה: וְדַוְקָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאַרְבַּע אַמּוֹת קוֹנוֹת, קָנָה, וְלֹא גָרַע מִשּׁוּם דְּנָפַל עָלֶיהָ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי״ף וְהָרא״ש, וְכֵן נִרְאֶה לִי דַּעַת הָרַמְבַּ״ם וְרַ״ן בְּשֵׁם הרא״ה). וּדְלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין (רַ״ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א ונ״י פ״ב דִּמְצִיעָא והמ״מ בפי״ז לְדַעַת הָרַמְבַּ״ם).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם ריש פי״ז מה׳ גזילה ואבידה
(ב) ב) משנה שם דף ו׳ ע״א וכ׳ ה״ה ועבדינן עלה בגמ׳ ב׳ אקימתו׳ וכו׳ ורבינו ז״ל סתם נראה שהוא סומך על האוקימתא ראשונה שם (כיון דנפל גני אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד״א לא ניחא ליה דלקני) דמשמע שאף במקום שד׳ אמות קונות כשנפל לא קנה דהויא אוקימת׳ דגמרא וכו׳
(א) במקום שד׳ אמות קונות כו׳ – בסעיף שאחר זה מבואר באיזה מקום קונות וטעמן:
(ב) ודלא כיש חולקין – החולקין ס״ל כיון דנפל מליו גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני ליה ד׳ אמותיו כ״א הנפילה ועד״מ:
(א) (ס״ג שלא מדעתו) נ״ל ה״ה בד׳ אמות וראיה מדכתב הנ״י בפ״ק דב״מ דלא אמרו בד׳ אמות אלא כשעמד ונתנו לו בתוך ד׳ אמות הא קדמו לו הבעלים ולא זכו לו שמקום אותו הדבר קנוי הוא לבעליו עכ״ל הרי לפנינו דהד״א נקנו להבעלים אעפ״י שאין כוונת הבעלים לקנות דאדרבה דעתם להקנות להלוקח גם מעיקר הטעם של תקנות ד״א דלא ליתי לאנצויי מוכח כן דאל״כ אכתי אתי לאנצויי ולומר לא היתה כוונתך שתקנה כו׳ כנלע״ד:
(א) ודלא כי״ח – הוא הר״ן וגם ה׳ המגיד כתב שכן דעת הרמב״ם וכבר השיג עליו הכ״מ ר״פ י״ז מהל׳ גזלה ע״ש ויפה כוון דאם כדברי הרב המגיד ה״ל להרמב״ם לחלק לקמן גבי ד״א בין נפל ועוד דמדברי הרי״ף משמע דס״ל כאוקימתא שניה וכן עיקר.
(א) קנה – וכתב הש״ך דכן נרא׳ עיקר ודלא כהה״מ וכבר השיג עליו הכ״מ ויפה כוון דא״כ ה״ל להרמב״ם לחלק לקמן גבי ד״א בין נפל עכ״ל:
(א) כל כו׳ – ב׳ א׳:
(ב) ודוקא כו׳ – שם וכתי׳ בתרא:
(ג) ודלא כי״ח – דס״ל כתי׳ קמא:
(א) [הגה] ודלא כיש חולקים. נ״ב עיין לעיל סי׳ קצ״ח ס׳ י״ב וצ״ע:
בהג״ה: ודלא כי״א – נ״ב: עיין לעיל סי׳ קצ״ח סי״ב והדברים סותרין זא״ז ונראה שהרגיש בזה המל״מ פ״ב מזכי׳ ה׳ ה׳ ועמ״ש ליישב זה על נכון בחיבורי לה׳ פסח סי׳ תמ״ח בתשובה לק׳ יאסי בדין מכירת חמץ עיי״ש ודו״ק:
נ״ב: הנה מדברי הר״ן בנדרים דף ל״ד ע״ב ד״ה אמר רבא ככר של הפקר וכו׳. יש ללמוד מדבריו דין חדש דהיכי דהי׳ מונח דבר אחד של מציאה והפקר תוך ד׳ אמות של ראובן בענין שאם הי׳ ראובן רוצה יכול לזכות לעצמו בו אז יכול לומר שיהי׳ נקנה הדבר הזה לשמעון כמי בהמגביה מציאה לחברו דקנה חברו במיגו דאי בעי זכי לנפשי׳ זכי נמי לחבריה. כן נמי בד״א ג״כ הוי כן ומיגו דאי בעי זכי לנפשי׳ זכי נמי להקדש או לחברו ע״ש היטב. גם מדברי הר״א ממי״ץ שהביא הרא״ש שם יש ללמוד דין חדש שהיכא שהי׳ מונח כאן דבר הפקר וראובן הי׳ עומד סמוך לו ורחוק מד״א בענין שלא הי׳ נקנה לו בתורת ד״א רק שאם רצה ראובן הי׳ יכול לזכות בו ולהגביהו שלא היה אחר עומד כ״כ סמוך כמו הוא אז כיון דאי בעי לזכות בו הוי זוכה בו שוב יכול הוא להקדישו אף שלא זכה בו עדיין כיון דבידו להקדישו כמו דאמרינן בשדה זו שמשכנתי וכו׳ כן ה״נ. ולפי״ז הה״נ דמצי למכרו לאחר וחל המכירה דהרי הקדש ומכירה תמיד דין אחד להם והיכי דיכול להקדיש יכול למכור. ולכך ה״נ דיכול להקדישה חל נמי אמכירה. מיהו נראה דזה דוקא אם אח״כ בא לידו הדבר ההיא שהגביה אותה וקנאה אז לענין זה חל ההקדש והמכירה דלא נימא כיון שבשעה שהקדיש ומכר לא הוי שלו עדיין א״כ הוי דבשלב״ל. ושוב אף שקנאה אח״כ לא חל האמירה שלו בזה ס״ל להר״א ממי״ץ כיון דהוי בידו לא חשוב האמירה שלו דשלב״ל. רק הוי כבא לעולם. ואם אח״כ נעשה שלו כיון שזכה בו ממש אז חל ההקדש והמכירה מכח האמירה שלו מכבר. אבל מ״מ אם לא זכה בההיא אלא אחר ודאי דאין בהקדש ומכירה כלום. והוי של האחר דודאי לענין שיהיה נחשב שלו ממש שלא יהיה יכול לאחר לזכות בו בזה לא מהני מה שיכול לזכות רק בעינן שיעשה קניה ממש ולא מה שהי׳ יכול לזכות. וכן משמע מכמה דוכת׳ עצמו מלספור דלא מהני מה שהיה יכול לזכות שיהי׳ נחשב שלי. וע׳ מ״ש ב״ה בחידושי לדיני חופה סי׳ ז׳ בכיוצא בזה א״ו דעת הרא״ש כמ״ש שלענין זה מהני מה שבידו דלא חשיב דבשלב״ל כיון שהוא בידו. ואם אח״כ זכה בו הוא עצמו מהני שפיר. מיהו בזה צ״ע אם אח״כ חוזר בו קודם שקנאו ואומר שאינו רוצה להקדיש או למכור אם יכול לחזור בו קודם שקנאו או לא ומצד הסברא נראה שיכול לחזור בו. ולפ״ז לא נ״מ לענין מכירה כלום דאם לא חזר בו בלא״ה קיי״ל אף בדשלב״ל דחזר וטרח כי היכי דליקום בהמנותי׳ ואם חזר בו מקודם שקנאו הרי אף הכא יכול לחזור בו דלענין הקדש שפיר יש נ״מ אם לא חזר בו קודם שזכה בו. ולדינא צ״ע בכל זה שוב עיינתי שנית בלשון הרא״ש בנדרים ומוכח שם להדיא כמש״כ דמיירי באומר לכשאזכה בזה יהי׳ הקדש וכו׳. מוכח להדיא דודאי כ״ז שלא זכה לא מהני כלל רק כשזכה אח״כ נעשה הקדש כמ״ש בתחלה ע״ש ודו״ק היטב:
נ״ב: הנה גרסי׳ בפ״ב דיומא דכ״ב בעי ר״פ ד׳ אמות שאמרו בהדי אמה היסוד וכו׳ וקשה לי למה מיבעיא לי׳ הרי בפשיטות י״ל דהני ד״א מה טיבן. ובשלמא אם הוי קרוב לדשן בתוך ד״א י״ל כיון דל״א קונה לו כן ה״נ זכה בתוך ד״א להיות הוא התורם אבל אם נימא דהוי ששה אמות ממזבח מה טעם הוי להני ששה ומה לי ששה ומה לי מאה וצ״ע בזה:
(א) קנה ולא גרע כו׳ – ע׳ במל״מ פ״ב מה׳ זכיה דין ט׳ שכתב דלא קשה ממ״ש הטור בסי׳ ע״ה סי״א (ובש״ע שם סכ״א בהגה) בשם הרמ״ה דאם הלבנים היו של גר אע״פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כוון לקנותם אלא ע״י בנין ובזה לא קנאה כו׳ דיש לחלק דשאני הכא דבשעה שיש לו ד׳ חמות באותה שעה כוון לקנות ואע״ג דאין דין לקנות בד׳ אמות מ״מ הרי כוון לקנות באותה שעה אבל התם בשעה שהגביה לא הי׳ דעתו לקנות אלא לאח״כ ע״י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה כו׳ ע״ש וכן תירץ בתשובת רע״ק איגר סי׳ ל״ז וכ׳ דעפ״ז יהיה דין חדש בנפל על המציאה אם הוא רץ ואומר דרוצה ליפול ולקנות בנפילה ובא אחר והחזיק בה קודם שנפל דקנה האחר כיון דדעתו לקנות בנפילה וקודם הנפילה לא ביה דעתו לקנות כלל לא קנו לו הד״א ע״ש עוד והובא לעיל סי׳ ר׳ ס״ח ס״ק ז׳. וע׳ בתשובת הרב מו״ה משה רוטנבורג חא״ח סי׳ י׳ מ״ש לתרץ לדעת רוב הפוסקים אלו דלא כהא שינויא דלא תיקשי מהא דלעיל סי׳ ר״ן בצוואת שכ״מ שעשה בו קנין דלא קנה משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה רק בקנין ואין קנין לאח״מ עש״ה:
{ה} לפיכך ראה את המציאה ברשות הרבים ונפל לו עליה לקנותה לא קנאו עד שיגיע לידו ואם קדם אחר והגביהה קנאה:
(א) חצר שאינה משתמרת ועומד בתוכה ולא אמר זכי לי חצירי האם קונה מציאה שבחצר. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ג-ד בד״ה ומ״ש בשם הרמב״ם, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה עד, הביא להלכה מר״י דקונה.
מתי חצר של אדם אינה קונה לו אע״פ שמשתמרת ועומד בצדה. הדרכ״מ באות ב, והרמ״א בסעיף ג, הביא מהמרדכי והנמוק״י דחצר אינה קונה שלא מדעתו בדבר שאינו יודע שנמצא בה ואינו מעלה על דעתו שיהיה בה, ויש להעיר דהמרדכי והנמוק״י אמרו כן מחמת קושיה דמצינו בגמרא דחצירו אינה קונה לו, ומחמת כן חידשו כן אבל שאר הראשונים תירצו תירוצים אחרים על קושיה זו וממילא לא ס״ל כדינא דהמרדכי, והב״י בסי׳ רס,א בד״ה המוצא, הביא בזה כמה תירוצים, והיראים בסי׳ קסח אות ו, כתב כדברי המרדכי, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תנד דין יט, דבדבר טמון לא קונה לו חצירו כיון דכל היכא דהוא עצמו לא מצי לקנות אף חצירו לא קונה לא, וכאן לא מצי מחמת שהוא טמון ואינו יודע בה, וכתב דהא דלא קני בחנות ולפני השולחני אם הם בצד של הקונים כיון דדרסי בה רבים ואינה משתמרת, וכן בתים שלנו דרסי בהם רבים ואינם משתמרים ולא קונים, ע״כ, ונראה דבתים שלנו בזמנינו ודאי חשיבי דלא דרסי בהם רבים, ותוס׳ בב״מ כו. ד״ה דשתיך, כתבו באופן אחר דלא תלי אם מסיק אדעתיה שיהיה אלא תלי אם הוא בגוונא שעתידה לימצא על ידי בעל החצר או לא וכתבו דמעות קטנות שנפלו בקרקע אינם נחשבים עתידים לימצא כיון שאפשר שלא ימצאו לעולם, ע״כ, ובגוונא זו לפי המרדכי וסייעתו יקנה בעל החצר כיון שמעות הוא דבר דמסיק אדעתיה שיהיה בחצר, והרמב״ן בב״מ כה: ד״ה ורש״י, פירש דדוקא במטמון של אמוריים אמרינן הכי כיון שהוא ירושה לכל השבטים אבל בשאר ממון זכיא ליה חצירו בכל גוונא, והביא מהרמב״ם דס״ל דדוקא במטמון שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, ע״כ, דהיינו שאפשר שלא ימצאנו לעולם לא הבעלים ולא אדם אחר וגם אינו יכול לימצא בקל, אבל בשאר גווני קני בעל החצר אע״ג דלא מסיק אדעתיה ואע״ג דאפשר דלא ימצאנו בעל החצר לעולם כגון מטבעות קטנות שנפלו בקרקע, דלפי הרמב״ם מסתבר דקני בכהאי גוונא דכיון דיכול לעבור אדם ולראות המטבע ולמוצאו בקל לא חשיב אבודה ממנו ומכל אדם ולא דמי לזוטו של ים, והרשב״א בב״מ כה: ד״ה לא צריכא, הביא דהראב״ד ס״ל דאיירי כשאין בעלים לחצר אבל אם יש בעלים קניא ליה חצירו, והרשב״א ס״ל שם כהרמב״ן דדוקא בממון האמוריים איירי שנתחלק לכל השבטים, וסמ״ג בעשה עד, הביא בזה מחלוקת, והביא דריב״ן כתב דהא דלא קני היינו מחמת דקדם המטמון לבעלי החצר אבל דבר שהגיע לאחר שקנה החצר קני, ונמצא בידינו דהראב״ד והרמב״ן והרשב״א ס״ל דחצר קונה בכל גוונא, והרמב״ם ס״ל דתלי אי חשיב אבודה ממנו ומכל אדם, והמרדכי והנמוק״י והיראים וראב״ן ס״ל דתלי אם בעל החצר מסיק אדעתיה דאז קני או לא, ותוס׳ ס״ל דתלי אם אפשר שהבעלים לא ימצאנה לעולם, וריב״ן ס״ל דתלי אם קדמה המציאה לבעל החצר, והשתא בגוונא שיש רק את התנאי של המרדכי והנמוק״י דהיינו שלא מסיק הבעלים אדעתיה, ואין את שאר התנאים של שאר הראשונים, ודאי נקטינן דקני בעל החצר וככל הנך, ובשאר גווני יש לעיין בכל גוונא לגופה. ראב״ן שם כתב דהני מילי דחצירו לא קונה דוקא כשנמצא בגוונא שאין נראה שזה של בעל הבית אבל בגוונא שניכר שזה של בעל הבית כגון בבית חדש מחציו ולפנים וכן בחציו ולחוץ אם קת הסכין או פי הכיס לכיון חוץ, חצירו קונה לו אף אם אינו שלו, ע״כ, וזה דלא כהרמב״ם שהביאו הטוש״ע והב״י בסי׳ רס,ג, שכתב דאם מודה שאינו שלו הרי הוא של המוצא.
סוחר הגיע עם סחורתו לבית ראובן ורצה שמעון לקנות סחורתו ואמר ראובן אני קניתי כבר בקנין חצר ואשלם האם מהני לקנות. הדרכ״מ והרמ״א בסעיף ג, הביא בזה מחלוקת, והביא דראב״ן בסי׳ תנג דין יא, ס״ל דמהני, ויש להעיר דראב״ן שם כתב דהיינו דוקא כשדמי הסחורה פסוקים, וראב״ן בסי׳ תנד דין יט, כתב עוד דאף אם ראובן לא היה בבית בזמן שמכר הסוחר לשמעון, אם מכר הסחורה בזול מאוד קנאו ראובן וחייב שמעון להחזירו לו, ע״כ, והוא תימה דמאחר דראובן לא היה שם והסוחר הקנה לשמעון ושמעון קנאו והגביהו לפני שבא ראובן היאך נימא שחצר ראובן תקנה לו שלא מדעתו דבר שאינו הפקר.
(ה) לפיכך ראה כו׳ ונפל כו׳ פי׳ כיון שד״א בר״ה אינן קונות לפיכך אם ראה מציאה בר״ה אפי׳ נפל עליה כדי לקנות לא קנאה ול׳ הברייתא נקט רבינו דקתני נפל לו עליה כו׳ ע״ש (ד״י):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ב) אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן הֲרֵי אֵלּוּ קוֹנִים לוֹ, וְאִם הִגִּיעַ הַמְּצִיאָה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ זָכָה בָּהּ. וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיבוּ הַמּוֹצְאִים זֶה עִם זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין הָרַבִּים דּוֹחֲקִים בָּהֶם, אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֵין ד׳ אַמּוֹת קוֹנוֹת לוֹ וְאֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה לְיָדוֹ. {הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ כְּאֶחָד לְתוֹךְ ד׳ אַמּוֹת, אוֹ שֶׁעוֹמְדִים שְׁנֵיהֶם וְנָפְלָה הַמְּצִיאָה תּוֹךְ ד׳ אַמּוֹתֵיהֶן, קָנוּ שְׁנֵיהֶן (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ג) ג) שם דין ח׳ מימרא דר״ל משום אבא כהן ברדלא שם הדין והטעם
(ד) ד) שם דין ט׳ וכאוקימת׳ דרב ששת שם
(ה) ה) ב׳ הרב המגיד זה כתב רבינו בפי׳ שדה דעלמא הנזכר בגמ׳ שם
(ג) הרי אלו קונים לו – חז״ל נתנו לד׳ אמות הללו דין חצר שלו דקונה לאדם בשעומד בצדו אע״פ שאינו משומר מדין יד הסמוכה לו וכמ״ש בסעיף שאחר זה ובטור כתב דהראב״ד כתב שלא תקנו ד׳ אמו׳ אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא״ש היה אומר שאין חילוק עכ״ל ואף דכאן אין שייך לומר חצר המהלכת לא קני כמ״ש הטור והמחבר בסי׳ ר״ב דהא הקרקע של ד׳ אמות קונה לו והיא אינה מהלכת אלא שבעינן עומד בצדה להיות כידו הסמוכ׳ לו ומה לי עומד או מהלך מ״מ י״ל דס״ל דלא תקנו ד׳ אמות כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד:
(ד) בסימטא או בצידי ר״ה – סימטא פרש״י קרן זויות הסמוכה לר״ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר״ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים מה״ט:
(ה) אבל העומד בר״ה כו׳ – הטעם משום דהרבה בני אדם רגילים לעמוד שם ואין לאדם שם ד׳ אמות מיוחדת:
(ב) בצדן – חז״ל נתנו לד״א הללו דין חצר שנתבאר בסמוך ס״ג ובטור כת׳ בשם הראב״ד שלא תקנו ד׳ אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא״ש הי׳ אומר שאין חילוק עכ״ל ואף דכאן לא שייך לו׳ חצר המהלכת לא קני כמ״ש בסי׳ ר״ב דהא הקרקע שקונה אינה מהלכת ומה דבעינן עומד בצדה הוא שתהא כידו הסמוכה לו וא״כ מה לי עומד או מהלך מ״מ י״ל דס״ל דלא תקנו ד״א כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד. סמ״ע:
(ג) בסימטא – פרש״י קרן זוית הסמוכה לר״ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר״ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים. שם:
(ד) ברה״ר – דהרבה בני אדם רגילין לעמוד שם ואין לאדם שם ד״א מיוחדות. שם:
(ד) או בשדה כו׳ – כגי׳ הרי״ף והרא״ש בשדה דעלמא:
(ה) שנים כו׳ – מתני׳ וגמ׳ גטין עח א׳ שניהם יחלוקו ה״ד כו׳ כגון כו׳:
(א) שנים שבאו כא׳ לתוך ד׳ אמות – בפ׳ הזורק (דף ע״ח) ה״ד מחצה על מחצה אמר ר׳ שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהן עומדין בארבע ופריך וליחזי הי מינייהו קדים וכ״ת דאתי תרווייהו בהדי הדדי הא אי אפשר לצמצם. ומזה מבואר דכל דאתי קודם זכה בד׳ אמות ושוב אין השני הבא אחריו זוכה בד׳ אמותיו של הראשון וכן מבואר בש״ע אה״ע סימן ל׳ סעיף ד׳. וא״כ הכי נמי מ״ש הרמ״א שנים שבאו כאחד אע״ג דאי אפשר לצמצם קנו שניהן היינו מספק חולקין ואינו מדוקדק מ״ש הרמ״א או שעומדין שניהם ונפלה המציאה תוך אמותיהן דקנו שניהן דממ״נ אי קדים אחד כבר זכה בד׳ אמותיו אע״ג דהמציאה נפלה אח״כ כמו גבי גט וקידושין ואי עומדין שניהם היינו שבאו בבת אחת הא אי אפשר לצמצם ואי מספיקא היינו רישא דמה לי המציאה היה כבר מונח או שנפל המציאה אחר כך כיון דאין הספק אלא בד׳ אמות הי מינייהו קדים.
(ב) [שו״ע] אבל העומד ברה״ר. נ״ב עיין מסגרת השלחן לעיל סי׳ קצ״ד ס״ק ט׳ דאף להפוסקים דעכשיו אין לנו רה״ר היינו רק לענין שבת אבל לא לדין זה:
(ג) [סמ״ע אות ג] ובטור כתב דהראב״ד. נ״ב וכ״כ ב״י יו״ד סי׳ של״ד לענין ד״א אצל מנודה בשם קונדריסים ע״ש הראב״ד:
(א) או שעומדים שניהם פי׳ כגון שבא אחר קודם לשניהם וזכה בהד״א ואחר שבאו אותן שניהם הלך הא׳ וזכו שניהם בפעם אחת בהד״א אף שבאו זא״ז כמ״ש הב״ש באה״ע ס״ק כ״ג ע״ש:
(א) הרי אלו קונים. ואפי׳ אינו משתמר:
(ב) או שעומדין שניהם. ע״ב:
{א} המוצא מציאה מיד כשהגיע לתוך ד׳ אמותיו קנאה אף על פי שלא באה לידו שחכמים תקנו לאדם שיקנו לו ד׳ אמותיו:
{ב} ואם באו שנים כאחד לתוך ד׳ אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהן קנו שניהן:
{ג} וכתב הראב״ד שלא תקנו ד׳ אמות אלא בעומד אבל במהלך לא וא״א הרא״ש ז״ל היה אומר שאין חילוק:
{ד} בד״א בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו:
(א) {א} המוצא מציאה מיד כשתגיע לתוך ד׳ אמותיו קנאה וכו׳ בפ״ק דמציעא (י.) אמר ר״ל משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכ״מ תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי:
(ב) {ב} ומ״ש ואם באו שנים כאחד לתוך ארבע אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהם קנו שניהם:
(ג) {ג} וכתב הראב״ד שלא תקנו ד׳ אמות אלא בעומד אבל במהלך לא כ״כ הר״ן בשמו: ומ״ש וא״א אומר שאין חילוק:
(ד) {ד} {ה} בד״א בסימטא או בצידי ר״ה אבל בר״ה ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו לפיכך ראה את המציאה בר״ה וכו׳ בפ״ק דמציעא שם אהא דאמר ר״ל ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום מתיב מדתנן גבי פאה נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ואי אמרת ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ד׳ אמות דידיה ושני רב פפא כי תקינו ליה רבנן ד׳ אמות בעלמא בשדה דב״ה לא תקינו ליה רבנן ותו מתיב ליה מדתנן ראה את המציאה ונפל לו אליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ד׳ אמות דידיה ושני רב ששת כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבים בר״ה דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן והא בכל מקום קאמר כל מקום לאתויי צידי רשות הרבים ודע דהתם בגמרא משני מקמי הכי שינויא אחרינא בהני תרי תיובתי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד׳ אמות לא ניחא ליה דליקני והרי״ף והרא״ש ז״ל השמיטו האי שינויא וגם הרמב״ם בפי״ז מהלכות גזילה השמיטו משמע דס״ל דכיון דבתר הכי שנינן הנך שינויא דרב ששת ורב פפא לא קי״ל כההוא שינויא והר״ן כתב על ההוא שינויא איכא מאן דאמר דדוקא בקנייה דרבנן משום דהוי כאומר אי איפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אע״ג דגלי דעתיה קנה אבל הרשב״א כתב דה״ה בקניות דאורייתא אבל הרא״ה חולק בדבר אפי׳ בקניות דרבנן דכיון דרב פפא פריק תיובתיה בפירוקא אחרינא שבקינן האי סברא לגמרי ואינו מחוור עכ״ל וכבר הוכחתי שדעת הרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל כדעת הרא״ה ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) וכתב הר״ן פרק הזורק דף תקצ״ה ע״א מיהו אם אחד בא בראשונה הוא זכה בד׳ אמות ואין לאחד הבא אחריו באותן ד׳ אמות כלום ועיין בזה בתשובה במרדכי פ״ק דמציעא דף קל״ה ע״ג:
(ב) כתב נימוקי יוסף עוד במקום הנזכר מי שהפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע״פ שרץ אחריהן ואינו מגיען וע״ש. כתב המרדכי פרק א״מ ע״ב לענין מטמון הנמצא בכותל דלא קנה לו חצירו משום דאינו דבר ההוה להיות כשאר מחיצות דפעמים דרגילין לבוא ולכן לא זכה לו חצירו כו׳ וכבר נתבאר ענין זה לעיל סימן ר״מ. וכתב המרדכי עוד שם בא׳ שקנה כסף בחזקת בדיל ומכרו אח״כ לחבירו ונודע שהיה הכל כסף ופסק אבי העזרי דלא זכה בו הראשון והוא של שני ולא אמרינן דחצירו של ראשון זכה לו מאחר שלא ידע בו כלל וכ״פ שם ר״י לענין נכסי הגר שהיה בחצר א׳ ובא א׳ והחזיק בהן דאפי׳ חצר המשתמר אינו קונה לאדם בדבר שאינו יודע בו וכ״פ רבי אביגדור שם בעכו״ם שאבד מעות בבית ישראל ומצאו ישראל אחר דזכה בהן המוצא ולא קנה החצר מטעם שאינו רגיל להיות וע״ש שהאריך בזה וכדברי המרדכי כתב נ״י פ׳ א״מ ד׳ ע״ב ע״א. וכתב עוד המרדכי פ״ק דמציעא ד׳ קל״ה ע״ב כתב ראב״ן ראובן נתאכסנו אורחים בביתו והיה שמעון מחזר אחריהס לקנות הסחורה ואמר ראובן אני רוצה לזכות בהן כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה ראובן בביתו ועתה תובעו ראובן פשוט דזכה לו חצירו מאחר דאמר יזכה לו חצירו ולא נהירא לאבי העזרי דשאני מציאה דלית ביה חסרון קנייה ומעות אבל הכא דילמא לא הוי מתרמי ליה זוזי למקניה ביה ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה ואפי׳ אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא והקנה לו לא קני הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא זכה גם בריוח וע״ש וע״ל סימן ר״ס בתשובת הרא״ש ובכלבו סימן קכ״ג ובתשו׳ תרה״ד סימן ש״י מעשה שבא סחורה לבית ראובן ואמר תקנה לי חצירי והלך שמעון וקנאה ואח״כ באה סחורה לחצר של שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן וקנאה ושמעון אינו רוצה להניח לראובן ליטול הסחורה ועכשיו אמר ראובן ממ״נ אי הלכתא כראב״ן תן לי הסחורה הראשונה ואם הלכתא כראבי״ה תן לי השנייה ופסק שם אם כבר נפסק הדין בין ראובן לשמעון על הסחורה הראשונה קודם שבאה סחורה שנייה לביתו זכה שמעון בב׳ הסחודות מכח המע״ה ואע״ג דא״ל ראובן ממ״נ מ״מ מאחר שכבר נפסק הדין על הראשונה הו״ל כממון שמעון ואין טוענין אלא על השנייה והמע״ה אבל אי לא נפסק הדין תחלה הדין עם ראובן ושמעון צריך ליתן לו ריוח של א׳ מהן וע״ש מדין המע״ה:
(א) מיד כשהגיע לתוך ד׳ אמותיו כו׳ מימרא דר״ל בפ״ק דמציעא (ד״י) והני ד״א תקנו חכמים שיהא להן דין חצר שקונה לי היכא שהוא עומד בצדה אע״פ שאינה משתמרת כמ״ש בסמוך (ס״ו) וטעם התקנה מפורש בגמרא כי היכי דלא ליתו לאינצויי ועיקר אינצויי שייך במציאה ואגב תקנו שד״א של אדם יהיו חשובים כחצירו בכל דבר בקונה קנין או ניתן לו במתנה וגם צד כ״ש הוא כיון דדעת אחרת מקנה לו וכ״כ הרא״ש וכ״כ בש״ע רס״ד ע״ש:
(ג) וכתב הראב״ד כו׳ הר״ן שם כ״כ בשמו:
וא״א הרא״ש ז״ל היה אומר הב״י רגיל לדקדק בכל מקום שכתב רבינו היה אומר דר״ל שאמר לו כן בע״פ אבל לא כתבו לא בתשובות ולא בפסקיו גם כאן לא מצאתי שכ״כ וגם הב״י לא כתב עליו מראה מקום אבל לא דקדק כאן לכתוב שלא מצא כ״כ ושבע״פ היה אומרו:
(ד) בד״א בסימטא בגמרא שם ופרש״י קרן זוית הסמוכה לר״ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר״ה:
אבל בר״ה כו׳ לא תקנו כו׳ הטעם שהרי אין שם לשום אדם ד״א מיוחדות שהרבה עומדים אצלו:
(א) {א} המוצא מציאה וכו׳ פי׳ חכמים תקנו שיקנו לו ד׳ אמותיו מדין חצר ובבאו שנים כא׳ קנו מידו מדין חצר של שניהם ומש״ה כתב הראב״ד דבהלך לא תקנו דס״ל חצר מהלכת דלא קנה אבל סברת הרא״ש כיון דמשום דלא ליתו לאינצויי תיקנו רבנן דליקני אין חילוק דאל״כ אכתי אתו לאנצויי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאִם נָפְלָה בָּהּ מְצִיאָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בֶּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. {וְאֵין חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ אֶלָּא בְּיוֹדֵעַ בַּמְּצִיאָה אוֹ דְאַסִּיק אַדַּעְתֵּהּ, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לָבֹא אֵין חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מְצִיאָה לְשָׁם, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ שָׁם זָכָה, הוֹאִיל וְלֹא יָדַע בַּעַל הֶחָצֵר בַּמְּצִיאָה אֲשֶׁר שָׁם קֹדֶם שֶׁזָּכָה בָהּ הַשֵּׁנִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רל״ב סָעִיף י״ח. וְאִם סוֹחֵר אֶחָד הֵבִיא סְחוֹרָה בְּזוֹל לַחֲצֵירוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְאָמַר: תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי, וּבָא רְאוּבֵן אַחַר כָּךְ וּלְקָחָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה רְאוּבֵן, דְּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְצִיאָה גְמוּרָה, כִּי בַּעַל הֶחָצֵר צָרִיךְ לִקְנוֹתָהּ (בְּמָעוֹת), לֹא זָכְתָה לוֹ חֲצֵירוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה בַּעַל הֶחָצֵר (מָרְדְּכַי פ״ק דִּמְצִיעָא ב׳ הַדֵּעוֹת). וְאִם אַחַר כָּךְ בָּא סְחוֹרָה לַחֲצֵירוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְאָמַר: תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי, וּקְנָאָהּ שִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן הַסְּחוֹרָה לְשִׁמְעוֹן כִּי אָמַר שֶׁחֲצֵרוֹ קָנָה לוֹ, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן: מִמַּה נַפְשָׁךְ תִּתֵּן לִי הַסְּחוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה אוֹ הַשְּׁנִיָּה, אִם כְּבָר נִפְסַק הַדִּין בַּמַּעֲשֶׂה הָרִאשׁוֹן אִם כֵּן הָוֵי הַמַּעֲשֶׂה הַשֵּׁנִי לְחוּד וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, אֲבָל אִם לֹא נִפְסַק הַדִּין בָּרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁאֵרַע מַעֲשֶׂה שֵׁנִי, צָרִיךְ רְאוּבֵן לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן סְחוֹרָה אַחַת מִמַּה נַפְשָׁךְ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש״י).} אֲבָל בְּשָׂדֶה וְגִנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכָה בָּהֶם; וְאִם אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְלֹא אָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ לְחוּד סָגֵי (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וְהַמַּגִּיד פי״ז דִּגְזֵלָה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ר׳.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ו) ו) שם דין ח׳ מימרא דרבי יוסי בר חנינא שם דף י״א ע״א
(ז) ז) כדמוקי לה בגמ׳ שם
(ח) ח) המעשה הי׳ שם בעכו״ם שאבד לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר
(ט) ט) משנה שם
(י) י) כדמפרש לה רב יהודה אמר שמואל שם
(יא) כ) שם במשנה וכ׳ ה״ה פי״ז מה׳ אביד׳ ד״ח דתרתי בעינן בחצר שאינה משתמר׳ עומד בצד שדהו ושיאמר זכתה לי שדי וכן מוכח פשט המשנה ובגמ׳ וכן מפורש בפי׳ הירושלמי וכן פירשו רוב המפרשי׳ ולא דמי לד׳ אמות דרבנן דקונות אפי׳ לא אמר שאני התם כיון שיכול לנטות עצמו וליטלה אלימא טפי
(ו) חצירו של אדם קונה לו כו׳ – פי׳ אפילו אינו עומד בצדו כיון שהיא משתמרת ויליף לה בגמ׳ מדין שליחות דיד שלוחו הוה כידו ״לקנות לו בדבר שהוא זכות לו:
(ז) אבל בדבר שאינו רגיל לבא כו׳ – כבר נתבאר בריש סימן ר״ס דמה״ט במטמון ישן הנמצא בכותל דאיכא למיתלי של אמוריים הי׳ הוא של מוצאו ולא אמרינן דביתו וחצירו של אדם הנמצאת בו המטמין קונה לו ומה״ט נמי נתבאר שם וכ׳ המרדכי ג״כ דאם אבד העכו״ם מעות בבית ישראל דלא קנה לו חצירו כיון דאינו רגיל להיות ולא ידע מזה ע״ל בסימן ר״ס ובד״מ כאן:
(ח) וע״ל סימן רל״ב סעיף י״ח – ע״ש דכתב מור״ם והוא מדברי המרדכי דאם קנה סרסור מעכו״ם דבר בחזקת בדיל ומכרו לאחר ואח״כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח ולא הסרסור למהוי מקח טעות הואיל ולא ידע בו כשהי׳ בידו:
(ט) שאינה מציאה גמורה כו׳ – ז״ל המרדכי שם בשם ראבי״ה דשאני מציאה דלית בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקני׳ כו׳ ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה אפי׳ אם אמר המוכר אם מזבנינא הסחור׳ לדידך מזבנינא ותקנ׳ לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה גם הריוח עכ״ל וע״ל סימן ר״ס שכתב הטור בשם הרא״ש והמחבר בס״ד השוכר בית מחבירו ובא שם צבי שבור אמרינן בזה דשכירות ליומא ממכר הוא וה״ל כחצר או הבית המשותף לשניהן דהמציא׳ לשניהן ושאם נכנס שם גנב וגניבה בידו בזה לא אמרינן דזכה החצר לבעל הבית אלא כל הקודם וקנהו זכה בו ע״ש בפריש׳ כתבתי מילתא בטעמא:
(י) ואם אח״כ בא סחורה – פי׳ אחר שכבר בא סחורה לביתו דשמעון וקנהו ראובן והלך לו עם הסחורה בא סחורה אחרת לבית ראובן וקנהו שמעון ואינו רוצה ליתן הריוח לראובן וטוען על ראובן ממ״נ כו׳ פי׳ אי הלכה כמ״ד (הנ״ל) שס״ל שחצרו קונה גם בסחורה בזול א״כ הדין עמך בסחורה השנייה תן לי הראשונה שגם ביתי קנאה לי ואם הלכה כמ״ד דאינו קונה הבית בזה א״כ הנח הריוח מסחורה השנייה שקניתי בביתך והוא שאלה ותשובה בת״ה סי׳ ש״י ע״ש:
(יא) והמוציא מחבירו עליו הראייה – פירוש הלכה כדברי מי:
(יב) צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה א׳ ממה נפשך – דומה לזה כתב הטור בסימן ר׳ ס״ח בשם הרמ״ה בכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח או מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר וחד לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליה ממ״נ ומפיק חד מינייהו כו׳ ומכאן יש ללמוד לשם ג״כ דאי כבר נפסק הדין בהראשון דאמרי׳ בהשני המע״ה וע״ל בטור ר״ס קצ״ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה דאיכא חד מנייהו דלא קנה ומ״ש שם וע״ל בטור ר״ס ש״ץ מ״ש בכשכש בזנבה ובאמתה ומ״ש שם:
(יג) אם היה עומד בצד שדהו – כבר כתבתי דכל העומד בצד שדהו ה״ל השדה שלו כידו וקונה לו דבר הניתן לתוכו אם הוא דבר שאינו זז ממקומו כגון כסו׳ וכלים דהרי הוא משומר ע״י עמידתו שם:
(ב) חצרו של אדם כו׳ – ואם בא לחצרו קודם יאוש כתב מהרש״ל בספר ח״ש פרק א״מ דמוכח מהתוספות דלא שייך לומר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה אלא גבי אדם דאל״כ מאי ראייה מייתי מחנות ושלחנות ולאפוקי מדע׳ נ״י והרא״ש דס״ל דחצר כאדם עכ״ד ומהר״ש אידלש שם השיג עליו דהתוס׳ ס״ל דחנות מיירי ברוב עכו״ם וכמ״ש התוספת לקמן גבי חנות די״ל דגרסי׳ צרורים ומיירי ברוב עכו״ם ואני משיג על מהרש״ל ולא מטעמי׳ דמהרש״א דאי כמהרש״א הלא התוספות גופייהו לא כתבו לקמן אלא די״ל דשפיר גרסי׳ צרורים ומיירי ברוב עכו״ם אם כן מאי מוכיחים מחנות דלמא גירסת רש״י אמת דלא גרסי׳ צרורים ומיירי ברוב ישראל אלא דמעיקרא לק״מ דפשיטא דטעמא דחנות לא הוי משום יאוש של״מ דא״כ קשיא מתני׳ דחנו׳ לרבא דס״ל יאוש של״מ הוי יאוש ואיך יהיה רבא נגד המשנה וכן בש״ס (דף כ״ב ע״ב) דאיתותב רבא ממימרא דר׳ יוחנן משום ר׳ ישמעאל בן יהוצדק והוי נמי תיובתא קלישא כמבואר למעיין שם אמאי לא איתותיב ממתניתין דחנות דהוי תיובתא רבה א״ו פשיטא דמתני׳ אתיא ככ״ע וע״כ הוכיחו התו׳ דטעמא דמתני׳ שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם (ובע״כ צ״ל דגם הרא״ש ונ״י לא באו לומר שאין תירוץ אחר זולת זה והם עצמם כתבו דברי התוספות תחלת דבריהם ע״ש וכן משמע להדיא בנ״י במתני׳ דמצא בחנות דמתחלה מתרץ מתני׳ כאביי ואח״כ כתב לתרץ גם לרבא דהוי חצר שאינו משתמרת ע״ש) הלכך נראה עיקר כהרא״ש והנ״י דגבי חצרו נמי שייך יאוש של״מ וכן כתב הר״ן גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא וז״ל וא״ת ותקני ליה גתו לבעל הגת י״ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצירו מידו וכל היכא דבאיסורא אתי לידיה לא זכה ביה לעולם עכ״ל ומביאו הנ״י שם וכן כתב הראב״ד בהשגות על מ״ש הרמב״ם פ׳ ט׳ מה׳ גזילה דין ד׳ כו׳ ולמה לא תקנה לו חצרו לפי שאינו חצר המשתמרת ולא אמר תקנה לי חנותי כו׳ וכ״כ המ״מ וז״ל יש מי שאומר אפילו תקנה לי חנותי לא קנה לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכ״כ הרשב״א ז״ל עכ״ל ומ״מ במה שנראה מדברי המ״מ שהבין שכוונת הראב״ד להשיג על הרמב״ם בזה והודה לו בהשגה זו אין נ״ל כן אלא נ״ל דאין כאן השגה כלל וגם הראב״ד אין כוונתו להשיג כלל דפשיטא די״ל דגם הרמב״ם ס״ל לדינא דחצרו כידו אלא שא״י לפרש המשנה דחנות כן דע״כ המשנה אתיא נמי כרבא וכמ״ש למעלה ועוד דהא הרמב״ם מיירי להדיא ברוב עכו״ם וגורס גבי חנות צרורים ומונחים כגי׳ התוספות ומפרש דמיירי ברוב עכו״ם וכמו שמפרשים התו׳ וכמבואר שם להדיא ברמב״ם א״כ לא היה יכול לפרש הטעם דהוי יאוש של״מ והראב״ד ג״כ ע״כ אין כוונתו להשיג מטעמא דאמרן אלא בא לומר דלפי האמת לדידן דקי״ל כאביי אין חצר קונה לו ברוב ישראל כיון שבא לשם קודם יאוש נמצא לענין דינא אין חולק בזה דחצרו כידו וכן עיקר ודלא כמהרש״ל ודו״ק.
(ג) קונה לו כו׳ – פי׳ אפילו אינו עומד בצדו עכ״ל סמ״ע ואפילו אינו בעיר כלל כן מוכח ברש״י ותו׳ פרק שור שנגח הפרה דף מ״ט ע״ב וכן משמעות הפוסקים.
(ד) בד״א בחצר המשתמרת כו׳ – משמע דבחצר המשתמרת לכ״ע א״צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ״ש הטור ס״ס זה בשם הרמב״ם דאפילו משתמר בתוכו בעי שיאמר זכתה לי שדי בע״כ ט״ס הוא דהא בש״ס מוכח בכמה דוכתי דא״צ שיאמר כלום וגם הרמב״ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב״ח כתב דטעות סופר הוא.
(ה) אלא ביודע כו׳ – עיין בראב״ן סוף פרק שנים אוחזין דף צ״ג ע״ד.
(ו) אין חצרו קונה כו׳ – והוא הדין ידו אינו קונה לו של״מ בכה״ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי׳ רל״ב סי״ח בהג״ה (ועיין בתשובות מהרשד״ם סי׳ קמ״ח ובס׳ א״א דף ק״ב ע״א).
(ז) אם כבר נפסק וכו׳ – זהו מתרה״ד סי׳ ש״י שהביא ראיה מפ׳ החולץ (יבמות ל״ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי על ת״ה בזה מן הסברא מן הגמ׳ והוכחתי אדרבא מן הש״ס שם דאע״פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א׳ ממ״נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש א׳ (אבל מי) שבא מכח איש אחר כיון דב׳ גברי נינהו אין אומרים ממ״נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא וע״ש שהארכתי בזה.
(ח) וי״א דבעומד – ומ״ש הרב המגיד דבירושלמי איתא שצריך שיאמר זכתה לי שדי ליתא לפע״ד דבירו׳ איתא הך דבפ׳ השואל דף ק״ב ע״א ע״ש.
(ה) חצירו – פי׳ אפי׳ אינו עומד בצדה כיון שהיא משתמרת ויליף לה בש״ס מדין שליחות דיד שלוחו הוי כידו לקנות לו בדבר שהוא זכות לו כ״כ הסמ״ע ועיין בש״ך שהאריך להשיג על מהרש״ל בדין יאוש שלא מדעת בחצר ע״ש וכ״כ קצת מזה בסי׳ רס״ב ס״ק ג׳ ע״ש:
(ו) המשתמרת – משמע דבחצר המשתמרת לכ״ע א״צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ״ש הטור בס״ס זה בשם הרמב״ם דאפי׳ משתמר בתוכו צריך שיאמר זכתה כו׳ בע״כ ט״ס הוא דהא בש״ס מוכח בכמה דוכתי דא״צ שיאמר כלום וגם הרמב״ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב״ח כת׳ דט״ס הוא. ש״ך:
(ז) ביודע – וה״ה ידו אינו קונה לו שלא מדעת בכה״ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי׳ רל״ב סי״ח בהג״ה עיין בראב״ן ס״פ שנים אוחזין ד׳ צ״ג ע״ד ובתשו׳ מהרשד״ם סי׳ קמ״ח ובס׳ א״א דף ק״ב ע״א. שם:
(ח) לקנותה – ודלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקניה כו׳ ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכ׳ במציאה אפי׳ אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא ותקנה לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה הריוח כ״כ המרדכי בשם ראבי״ה וע״ל סי׳ ר״ס ס״ד. סמ״ע:
(ט) נפסק – זהו מתה״ד סי׳ ש״י שהבי׳ ראיה מפ׳ החולץ דף ל״ו ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי עליו בזה מן הסבר׳ ומן הש״ס ואדרבה הוכחתי מן הש״ס שם דאע״פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א׳ ממ״נ ודוק׳ כששני המעשים אירעו באיש א׳ אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב׳ גברי נינהו אין אומרים ממ״נ ואין חילוק בין נפסק הדין או לא ע״ש שהארכתי בזה. ש״ך:
(י) אחת – דומה לזה כת׳ הטור בשם הרמ״ה בסי׳ ר׳ ס״ח בכליו של לוקח ברשות מוכר כו׳ אי מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר ולוקח דאתא עליה הלוקח ממ״נ ומפקיד חד מינייהו כו׳ וע״ל בטור ר״ס קצ״ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה כו׳ ובטור ר״ס ש״צ בכשכשה בזנבה ובאמתה ומ״ש שם. סמ״ע:
(ו) ואין חצירו כו׳ – ממ״ש כ״ו תניא מפני כו׳ ועתוס׳ ד״ה דשתיך כו׳ וכן בכותל חדש מחציו לחוץ כו׳ ושם אם היה משכירו כו׳ ושם מצא בחנות כו׳ הלוקח פירות מחבירו כו׳ ושם אפי׳ מונחין כו׳. שם:
(ז) (ליקוט) י״א דזכה ראובן כו׳ – דהא אוקמינן דוקא ברץ אחריהן ומגיען ואפי׳ פירקן והכניסן לתוך ביתו אמרינן בפ׳ הספינה ובפ״ב דע״ז דלא קנה דלא סמכה דעתיה ואפי׳ אי אמר המוכר לדידך מזבנינא והקנה לו בקנין לא קנה כמש״ש ולא עדיף מקנין ודבריו נכונים וכ״ה מסקנת המרדכי שם וכן עיקר (ע״כ):
(ליקוט) ואם סוחר א׳ כו׳ – וס׳ הראשונה עיקר כמו שהוכיח שם בראיות חזקות שאין להשיב ממ״ש והוא שרץ אחריהן כו׳ ואמרינן פירקן והכניסן לתוך ביתו כו׳ אלמא דלא קניא ליה ביתו כ״ז שלא פסק אפי׳ הכניסן לקנות ואפי׳ קנין לא מהני כמ״ש בע״ז ע״ב א׳ כ״ז שלא פסק ע״ש (ע״כ):
(ח) וי״א דזכה כו׳ מטעם חצירו כו׳ וכמו ראה כו׳ – דס״ד וס׳ הראשונה כ׳ דל״ד לשם דהא אמרינן והוא שרץ כו׳ וכאן דלמא לא מתרמי ליה זוזי תיכף ועוד הא אמרינן בב״ב פ״ו א׳ פירקן כו׳ ושם מכדי פירקן כו׳:
(ט) ואם אח״כ כו׳ – כמ״ש ביבמות לז ב׳ וקי״ל כרב דאמר קם דינא הלא״ה זכה ממ״נ:
(י) (ליקוט) אבל בשדה כו׳ ואמר כו׳ – שם ק״ב א׳ וערא״ש שם סכ״ט ת״ר האומר כו׳ ומיירי בחצר שאינה משתמרת כו׳ (ע״כ):
(יא) וי״א כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה זכתה כו׳. והרמב״ם מחלק בין משתמרת דאז א״צ לומר וכן ד״א ועבה״ג:
(ליקוט) וי״א דבעומד כו׳ – ערא״ש שם וראייתו ממש״ש כי לא אמר כו׳ וכמ״ש ריב״ח חנרו כו׳ נזהר הרמב״ם מזה וכ׳ דד״א וחצר המשתמרת א״צ לאמר רק בחצר שא״מ אבל ראייתו מב״ק מ״ט ב׳ מוכרחת אבל הרא״ש ס״ל כפי׳ תוס׳ שם דמ״ש דליתיה קאי אבעלים וכ״כ הטוש״ע בסי׳ עב סל״ט וכ״כ הרא״ש בב״ק שם אבל הרמב״ם מפ׳ כפירש״י שם וכמ״ש בסי׳ ער״ה סכ״ח אין נ״מ בין הפי׳ אלא לדין זה ולכך לא אוקים עולא למתני׳ בשדה גדור וא״צ לעומד בצדה משום דמתני׳ קתני אמר וע״כ באינה משתמרת כנ״ל (ע״כ):
(ב) חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו – וכתב מוהרי״ט ח״א סי׳ ק״צ ז״ל מיהו י״ל דידו עדיף מעודר בנכסי הגר דאשכחן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו כ״ש ידו ועודר שאני דמדין חזקה הוא ולא מדין זכיה עכ״ל ונראה דהא דכ׳ דידו קונה לו שלא מדעתו מכ״ש דחצירו תליא במחלוקת רש״י ותו׳ דרש״י כתב בפ״ב דכתובות (דף ל״א) דהגבהה אפילו בידו בעי׳ שלשה טפחים ובתוס׳ שם הקשו על רש״י וכתבו דכל שבידו אין צריך הגבהה שלשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת ע״ש וא״כ כיון דכל שבידו לא גרע מחצירו א״כ ה״ה לענין שיקנה שלא מדעתו נמי אבל לשיטת רש״י דידו אינו קונה אלא בהגבהה ג׳ טפחים וא״כ אינו קונה לו ידו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה. וע׳ בשטה מקובצת פ״ב דכתובות שם בהא דפרש״י דאי בעי גחין ואכל תוך שלשה דלאו הגבהה הוא וז״ל בתוס׳ שלנו הקשה דמה הגבהה שייך בדבר שהוא תופס בידו דנותן בידה אמר רחמנא ואמר בגיטין פ׳ הזורק זרק לתוך קלתה כו׳. ולי נרא׳ דברי רש״י עיקר דאפי׳ ידו הוצרכו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד״א וכמו שפרש״י לקמן בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה והלכך אין למידין מגיטין לדרכי הקניות ויש לזה ראיות ואין להאריך עכ״ל עוד שם כת׳ דס״ל לרש״י דאע״ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה שלשה מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקני מדין רשותו עכ״ל. וכיון דלדברי רש״י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו דרשותו לא בעי הגבהה שלשה וידו בעי הגבהה שלשה וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה הרי הוא כמו משיכה דאינו קונה שלא מדעתך כמו בעודר בנכסי הגר.
(ב) חצירו של אדם עש״ך ס״ק ג׳ בדין אם בא לחצירו קודם יאוש ועמש״ל בסי׳ רס״ב מזה ובמהרי״ט ח״א סי׳ ק״ן כתב דידו ג״כ קונה שלא מדעתו ובקצה״ח כתב דלרש״י בכתובות דס״ל דצריך הגבהה ג׳ א״כ לא דמי לידו ולפעד״נ דודאי ידו לא גרע מחצירו רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצירו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצירו ג״כ כשמונח מקצת חוץ לחצירו לא קנה ואז בידו ג״כ לא קנה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן הגבהה ג׳ דוקא:
(ג) ביודע במציאה תמוה לי דהא דין זה למדו המרדכי ממצא בגל וממצא בחנות וא״כ ע״כ הרמב״ם והרא״ש לא ס״ל סברא זו דהא הרא״ש כתב הטעם משום יאוש שלא מדעת והרמב״ם כתב הטעם משום דאבודה מכל אדם וכן התוס׳ כתבו הטעם משום דאין הוה להמצא ועוד ק׳ דבמרדכי למד זה ממשכונו של גר ביד ישראל דפ׳ שור שנגח דמה״ט אינו קונה הישראל מכח חצירו ופליג על רש״י ותוס׳ שם שכ׳ דמיירי בחצר שאינה משתמרת דוקא דלדברי המרדכי אפי׳ בחצר המשתמרת לא קנה דחצר לא קנה רק בדבר ההוה או בגוזלות ששכיחי להיות בשדה אבל במציאת מעות וחפצים דלא שכיחי שיהיו מציאות כאלה לא קנה והנה המחבר בסי׳ ע״ב סעיף ל״ט (כתב) דבחצר המשתמרת קנה בעל החצר ובמרדכי כתב שם בהדיא דלדיעה זו אפי׳ חצר המשתמרת לא קנה אפי׳ שמת הגר בחצירו לא זכה בזהב שבאבנטו וע״ק שבד״מ כתב שכדברי המרדכי וכתב הנ״י ובנ״י שם כתב בהדיא דעת התו׳ דדוקא דבר שאינו הוה להמצא לבעל החצר שאפשר שלא ידע בו בעל החצר לעולם כגון מטמון בכותל משמע דבמציאה שבוודאי יבוא לבעל החצר כשלא יטלנה זה קנה אף שמציאה כמו לא שכיח כגון מעות וחפיצים והרי חולק הנ״י עם המרדכי לכן נלפענ״ד כהד״מ והרמ״א שכוונתם במ״ש אבל בדבר שאין דרכו לבוא היינו דמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל ומ״ש דאסיק אדעתיה הכוונה שאסיק אדעתיה לפעמים לבוא במקום זה ועתיד לפעמים להמצא ולבוא לידו אבל טמון בגל ובכותל דלא מסיק אדעתיה לעולם לבקש שם מציאה ואפשר הוא שלא יבוא לידו לכך לא קנה ופי׳ כן גם כדברי המרדכי מדהשוה דעת המרדכי לדעת הנ״י שהן כדברי התוס׳ אף שצריך לפ׳ ברוחק קצת כדי להשוות דעתן לדעת הרמב״ם והרא״ש ורש״י ותוס׳ והנ״י ושאר הרבה פוס׳ כמבואר בשיטה ואם אין הפי׳ כך נלפענ״ד שחס׳ בהגה״ה תיבות יש מי שאומר דדיעה זו רק דעת יחיד שהוא דעת המרדכי וכל הראשונים חולקין על דיעה זו והעיקר תלוי אי הוא הוה להמצא כנ״ל ברור:
(ד) סחורה בזול לכאורה תמוה דהא אפילו אם לקחה בידו כ״ז שלא הקנה לו המוכר רשות ביד המוכר למכור לאחר ועוד דהא כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כמבואר בסי׳ ר׳ לכן נראה דמיירי בסחורה שהובא לחצירו בלא כלום ומיירי ג״כ שהביא הסחורה ופסק דמיו שבכך וכך רוצה למכרו תדע דנקט שהביא סחורה בזול ואי לא פסק דמיו מנין יודעין שהוא בזול א״ו שפסק דמיו ואמר בכך וכך אני רוצה למכרן ומבואר בסי׳ ר׳ סעיף י״א דאם נטל כלי מהמוכר והיו דמיו קצובין דאין המוכר יכול לחזור בו כשמגביה כדי לקנותו וע״ש בסמ״ע ס״ק י״ג דכשדמיו קצובין מפי המוכר דשוה עם דבר דהוי דמיו קצובין וכיון שאם לקח הלוקח בידו לא הי׳ המוכר יכול לחזור בו מש״ה ס״ל לדיעה בתרייתא דה״ה אם בא לחצירו ואמר הלוקח יקנה לי חצירי אין המוכר יכול לחזור בו דחצר מטעם ידו איתרבאי וכי היכא דאם נטלה הלוקח בידו אין המוכר יכול לחזור בו ה״נ כשבא לחצירו ודיעה קמייתא ס״ל דלא איתרבי חצר שיהיה ביד רק במציאה דלית ביה חסרון מעות אבל הכא כיון שהיה שם ולא בטל החפץ לעצמו ולא נתן לו מעות אמרינן דלמא לא מתרמי ליה זוזי מש״ה לא קנה ולפ״ז כשאמר יקנה לי חצירי ומעות בידו ורוצה ליתן לך ובא אחר וחטף החפץ ומשכו קנה קמא:
(ג) חצירו של אדם ואם בא לחצירו קודם יאוש הוי כיאיש של״מ ולא קנה (ש״ך) וע״ב סי׳ רס״ב:
(ד) בחצר המשתמר וא״צ שיאמר זכתה לי שדי לכ״ע דהא קונה אפי׳ של״מ:
(ה) אלא ביודע במציאה. ע״ב מ״ש בדין זה ובדין זה שוין ידו לחצירו דאף ידו אינה קונה בכה״ג:
(ו) שאינו מציאה גמורה. פי׳ כיון שיש בו חסרון מעות:
(ז) אם כבר נפסק והש״ך חולק וס״ל דכשאירע שני המעשים באיש אחד אע״פ שנפסק הדין אומרין ממ״נ על הנכסי׳ אפי׳ לא נפסק הדין:
(ח) ואמר זכתה לי שדי. ולפי הי״א דסעיף שלפני זה גם כאן א״צ שיאמר מיהו בנ״י כתב דבצבי שבור צריך שיאמר זכתה לי שדי כיון שצריך לרוץ אחריו ובשאר מציאות א״צ:
נ״ב: הנה דעת מוהרש״ל דבחצרו קונה לו אף שבא לידו קודם ייאוש ושאלני חכם אחד שזה סותר לדברי הש״ס בב״מ דכ״ב ובחולין דאמר שם מי איכא מידי דאלו ידו לא קני לי׳ וחצירו קונה לו וכו׳. ובאמת לק״מ דעיקר סברת הש״ס שם הוי מכח מה דאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאילו איהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. כן ה״נ ממ״נ אם חצרו מטעם ידו הרי ידו לא קני׳ לי׳. ואם מטעם שלוחו מי איכא מידי דאלו איהו ל״מ למיעבד וכו׳. ולפי״ז היינו דוקא אם איהו לא מצי עביד מעשה זו בשום ענין והוי מניעת העשי׳ מצד המעשה עצמה שמעשה זו ידו לא מצי עבדה כעת בזה אמרינן כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד. ולכך נמי בשלוח הקן כיון דבידו לא מצי עביד מטעם עכשיו כיון דחייבה התורה כשיגיע לידו לא יזכה רק אדרב׳ ישלחנה א״כ מצד גוף המעשה של עכשיו לא מצי הוא עביד מעשה זו ולא משכחת מעשה זו דרך היתר כלל לכך כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד. אבל גבי בא לידו קודם ייאוש שעיקר הטעם כיון דבאיסורא אתי לידו לא מצי לזכות בו כיון שכבר בא לידו קודם ייאוש וכבר נתחייב להשיבו שוב לא פקע א״כ לענין חצרו דלא איכפת לנו מה שקודם ייאוש בא שם דזה לא נקרא באיסורא אתי לידו ולחייבו לא הוי חצרו שלוח שלא מדעתו ולא נתחייב בעבור זה להשיבו ולא נקרא בא לידו באיסור והוה כאלו מונח בעלמא בשאר מקום רק כאלו אחר יאוש בא לכאן לחצרו ולזכותו נעשה שליח. וא״כ עיקר הדין שאנו דנין על החצר הוי על של עכשיו כשכבר הוא לאחר ייאוש אם קונה לו א״כ מעש׳ זו מצד עצמו אף ידו מצי עביד דתרי לאחר יאוש ודאי קונה א״כ מעשה זו מצד עצמו מצי עביד רק מצד אחר היה אמור אם היה בא לידו קודם יאוש. ולענין המעשה של קודם היאוש בזה לא הוי חצרו כשלוחו ובחצר ל״ש האי טעמא דבאיסורא אתי לידיה. וכיון דהעיקר המעשה הנעשה כעת אף בידו מצי קונה א״כ אמרינן הרי אם היה בא לידו אחר יאוש ודאי מצי זכי אך חצרו נמי קונה לו כן ואף שלחצר בא קודם ייאוש זה לא איכפת לנו דמה שבא לידו קודם ייאוש לא הוי חצר כשלוחו והוי כאלו נעשה שלוחו מחדש עכשיו לאחר ייאוש כאלו לא היה החצר שלו מקודם רק עכשיו לאחר יאוש קנה את החצר מכח דלחייבו לא הוי שלוחו ולזכותו הוי שלוחו א״כ לא נעשה כשלוחו רק עכשיו ולא קודם ומעשה זו מצד עצמה גם אי מצי עביד כמו החצר שאנו רוצין משא״כ בשלוח הקן שמעשה זו שעושה החצר עכשיו מה שאנו רוצין בו בשעה שאנו דנין דנחשב החצר שלוחו לזכות בשעה זו ממש לא מצי ידו עביד כן מעשה זו מצד עצמה לכך אמרינן שפיר דמי איכא מידי דאילו איהו לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד וזה ברור בסברא מאד ודוק היטב ובסי׳ קצ״ח כתבנו ראיה לדעת הש״ך דלא כמוהרש״ל עיי״ש:
{ו} ואין צ״ל שאם הגיעה המציאה לחצרו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו בד״א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אלא אם כן עומד אצלו ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו.
(ו) {ו} ואצ״ל שאם הגיעה המציאה לחצירו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו ארישא דמילתא קאי דד׳ אמות הקונות לו לאדם מדין חצר הוא וכיון שד׳ אמות קונות לו מדין חצר כ״ש שחצרו ממש יקנה לו.
ומה שכתב בד״א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אא״כ עומד אצלו בפ״ק דמציעא (יא.) אהא דתנן ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א״ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקנה ליה שדהו דאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה״מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא וכתב ה״ה בפי״ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות עכ״ל:
ומה שכתב ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו בסוף פרק השואל (בבא מציעא קב.) מתיב אהא דאמר ר׳ יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מדתניא אם אמא כל מציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום ואם איתא להא דרבי יוסי בר חנינא אמאי לא אמר כלום הב״ע בחצר שאינה משתמרת א״ה אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והו״ל כחצר המשתמרת ופרש״י יצא לו שם מציאה. שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים וכתב הרא״ש אהא דקאמר כיון דיוצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והוה ליה כחצר המשתמרת והא דבעי אמירה משום דלא הוה חצר משתמרת ממש עכ״ל והרי״ף השמיט כל זה וגם הרמב״ם בפי״ז מהלכות גזילה השמיטו ולא ידעתי למה:
[בדק הבית: ודע שהרמב״ם כתב בפ״ו משכירות שאפי׳ חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר וע״ש.]
ומ״ש לפיכך אם היה צבי או גוזלות בתוך שדהו וכו׳ פרק קמא דמציעא (בבא מציעא יא:) אמתניתין שכתבתי בסמוך ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א״ר ירמיה א״ר יוחנן והוא שרץ אחריהם ומגיעם. וכתב הרא״ש הא דנקט ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא וה״ה כי לא אמר נמי קני כדאמרינן גבי ד׳ אמות אי תיקנו ליה דליקני כי לא אמר מאי הוי וכן מוכח בפרק הפרה והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן.
ומה שכתב אבל אם אינו יכול להגיע או שאינן משתמרים בתוכו אינו קונה להם אפילו אמר תזכה לי שדי שם במשנה היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום:
ומה שכתב בשם הרמב״ם שאפילו משתמר בתוכו אינו קונה אלא אם כן שיאמר תזכה לי שדי בפ׳ י״ז מהלכות גזילה פסק כלשון הזה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד״א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכל כיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה וכתב ה״ה פירוש דבעינן תרתי בחצר המשתמרת עומד בצד שדהו ושיאמר זכתה לי שדי וכן מוכיח פשט המשנה והגמרא וכן מפורש בירושלמי וכן פירשו רוב המפרשים ז״ל אבל הרשב״א חולק ואמר ה״ק מתניתין ואמר זכתה לי חצרי קנה לאו דוקא דה״ה לא אמר כיון דעומד בצד שדהו ומשום סיפא נקטה וראייתו דכיון דארבע אמות דרבנן קונות אפילו לא אמר כ״ש חצרו דאורייתא כיון דעומד בצד שדהו ול״נ דאלימא קניית הד׳ אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ״ל ול״נ טעם אחר דד׳ אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא״כ אכתי הוו אתי לאינצויי ונ״י כתב מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב״ר ודוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם מגיען כדאיתא בגמרא ואם לא אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה לידו דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב״ם בפי״ו מהל׳ גזילה עכ״ל.
ומה שכתב שכך הם דברי הרמב״ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר״ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי הרמב״ם אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה ולענין הלכה נ״ל דאע״ג דהרשב״א והרא״ש בחדא שיטתא אזלי נקטי׳ כהרמב״ם דכיון דפשטא דמתניתין כוותיה והירושלמי ורוב המפרשים כוותיה כעדותו של ה״ה והוא גם הוא דבתרא הוא כתב שכן עיקר הכי נקטינן:
אם רשותו של אדם קונה לו לענין שאין אחר רשאי לקנות סחורה שהביאו סוחרים לביתו עיין בתרומת הדשן סימן ש״י ובכל בו סימן קכ״ג דין ט׳ ובמרדכי פרק קמא דמציעא ועיין בתשובת הרא״ש שכתב רבינו בסימן ר״ס:
כתב המרדכי בפ״ב דמציעא עכו״ם שאבדו לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר הרי הן של מוצאן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) ואין צריך לומר שאם הגיע כו׳ ארישא דמילתא קאי דד״א הקונות לו לאדם מדין חצר הוא וכיון שד״א קונות לו מדין חצר מכ״ש שחצירו קונה לו אע״ג דאינו משומר כשעומד אצלו וכדמסיק רבינו שכתב אפי׳ אינו עומד אצלו בד״א כו׳ והו״ל לרבינו למכתב תחילה דבעינן שיהא עומד אצלו כשאינו משומר דומיא דד״א שהתחיל בו ולכתוב עליו בד״א בחצר שאינה משתמר׳ כו׳ אלא משום דסתם חצר הוא משומר ולהגדיל הרבותא התחיל בזה שקונה לו זה המשומר אפי׳ אינו עומד אצלו גם י״ל משום דבמציאות שאינן מהלכות כגון כסות וכלים כשהעומד בצד ד״א הו״ל כמשומר בתוכו נמצא דעומד בצד ד״א הו״ל כמו חצר המשומר מעצמו ואינו עומד אצלו והשתא א״ש שכתב ואצ״ל שאם הגיע לחצירו כו׳ משום דחצירו עדיף שהוא משומר בין לדעתו בין שלא מדעתו ונילף משליחות וכמ״ש בסמוך מ״מ הוצרך רבי׳ לכתבו שהיה מקום לטעות ולומר דגם בחצירו בעינן עומד בצדו או בתוכו דל״ת דדוקא בעומד אצל מציאה בתוך ד״א בצידי ר״ה תקנוהו משום דשם שייך ביה טפי אינצויי מאשר בא לחצירו המשתמרת אפי׳ כשאינו עומד בתוכה ולא בצידה קמ״ל:
אפי׳ אינו עומד אצלו שם בגמ׳ (ד״י) מפרשינן דחצר קונה משום יד ומשום שליחות דהיינו אם הוא משומר קונה במתנה ובמציאה אפי׳ אינו עומד בצידו שזכות הוא לו ולא גרע משלוחו שזוכה לו שלא בפניו ואם אינו משומר אז א״א לו לקנות בתורת שליחות דאנן סהדי דלא ניחא ליה לאינש שיהיו חפציו ביד שליח שאינו משתמר בידו מש״ה צריך שיעמוד אצלו ואז קונה לו חצירו מטעם ידו דסמוכה לו וכ״כ רבינו ירוחם לקמן (בסי׳ רע״ג) והא דכ״ר בס״ס רמ״ג בסכ״ה בשם הרא״ש דבמתנה קונה לו חצירו אפי׳ אינה משתמרת ואינו עומד אצלה ע״ש הא כתבתי שם דר״ל דהמקבל אינו עומד שם אבל הנותן הוא דעומד שם ומשתמרת אדעת הנותן ע״ש:
ואפי׳ אם אמר תזכה לי חצירי כו׳ כן מוכח בפ׳ השואל (דף ק״ב) ע״ש:
ואם יצא לו שם מציאה כו׳ גם זה שם בברייתא וגמרא ופר״ש שיצא שם בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו דאז מיבדל בדילי אינשי ממציאתו והוה כחצר המשתמרת ומ״מ בעי אמירה כיון שאינו משתמר ממש אשר״י:
לפיכך אם היה צבי כו׳ אדלעיל אמ״ש בד״א כו׳ קאי ומיירי בלא יצא לו שם מציאה:
אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהן וליטלם פי׳ קודם שיצאו מהשדה ונמצא דהוו דומיא דשאר מציאה כגון כסות או כלי שאינו יכול לזוז מאליו ממקומו ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים מש״ה זכתה לו שדהו מיד אפילו אינו רץ אחריהן ושוב אסור לאחרים ליטלם אפילו לאחר שיצאו מהשדה כן מוכח מהסוגיא דגמרא (דף י׳) ומוכח שם דלא מהני ליה הא דהיה יכול לרוץ ולהגיע אלא להשוותו למציאת כסות וכלים כמ״ש ומ״מ בעינן שיהיה עומד בצדו (וכמ״ש בדרישה) ולא בשעומד מרחוק לשדהו אף שהיה יכול לרוץ ולהגיע דהא מ״מ כשלא רץ אין שם חצר משתמרת עליו וכן מוכח ממ״ש המ״מ בפי״ז מהלכות גזילה ואבידה דכתב ז״ל יש שפירשו עומד בצידו ובתוכו אבל בצידו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פ׳ כל גגות עכ״ל וס״ל לרבינו דצבי רץ ועומד בקרוב לו ויכול לתפסו דינו כצבי שבור שעומד מרחוק ויכול להגיעו וצבי שבור ואינו יכול להגיע בעודו בשדהו דינו כצבי רץ שמפורש במשנה שלא קנה לו שדהו אפי׳ עומד בצידו משום דאינו משתמר בתוכו כמו שאר מציאה וכ״כ התוס׳ ובזה דברי רבינו מבוארים שמ״ש או שעומד בקרוב להן פי׳ או אפי׳ צבי רץ וגוזלות הפורחים והוא קרוב אליהן שיכול ליקחן מיד בשחייה אחת קנתא לו גם כן חצירו וע״ל (סימן רע״ג):
נמצא שנשמרים בתוך שדהו פי׳ האי נמצא קאי אשניהם אצבי שבור ואעומד בקרוב וצבי רץ ומיירי נמי בעומד בצד שדהו וכמ״ש ואע״פ שלא הזכירו רבינו כאן סמך אמ״ש לפני זה דהא האי לפיכך אדלעיל קאי ולעיל איירי במציאת כסות והדומה לו שאינו יכול לזוז וכאן מצבי שבור ומש״ה הוסיף דבעינן שיכול להגיע וכמ״ש וק״ל. אבל אם אינו יכול להגיעו או שאינן משתמרין בס״י ראיתי שבמקום האי תיבת או כתוב שם אז וז״ל אז אינן משתמרין בתוכו ולכאורה נראה אותה הגירסא לעיקר כי הוא דבר והיפוכו עם מ״ש רבינו לפני זה שכתב ז״ל אם הם בענין שיכול לרוץ כו׳ נמצא שנשמרים כו׳ כנגד זה כתב כאן שבאם אינו יכול להגיען אז אינן נשמרין בתוכו מיהו בכל הספרים הנדפסים כתוב תיבת או שאינן משתמרין ולא אז אינן כו׳ לכן נראה ליישב גירסת הספרים ע״פ מ״ש דאף אם יכול לרוץ אחריהן ולהגיען מ״מ אין שם משתמר עליו כל זמן שאינו עומד בצד שדהו וע״ז כיון כאן במ״ש או שאינן משתמרין ור״ל או שיכול להגיע בו אבל אינו עומד בצד שדהו שאינו שם משתמר עליו בשניהן לא קנה וק״ל. והאי אינו יכול להגיעו ר״ל בכל אופן הנ״ל שיהיה הן שהוא כ״כ רחוק מהצבי שאף שהוא צבי שבור הן שהוא קרוב לו אלא שהצבי אינו שבור ורץ מהר וק״ל:
והרמב״ם כתב אפי׳ משתמר בתוכו כו׳ בפרק י״ז דאבידה כ״כ והאי משתמר ר״ל מכח עמידתו בצד שדהו משתמר קצת אבל בחצירו המשומר ממש ס״ל להרמב״ם שקונה אפי׳ בלא אמירה ועבד״ר:
(ו) {ו} ומ״ש ואצ״ל וכו׳. ארישא דמילתא קאי דד״א קונות בתקנת חכמי׳ מדין חצר ואצ״ל חצרו ממש דקונה לו:
אבל אם אינו יכול להגיען אז אינן משתמרין וכו׳ כצ״ל:
ובספר ישן איתא אבל אם אינו יכול להגיען שאינן משתמרין וכו׳:
והרמב״ם כתב אפילו (עוד) בתוכו וכו׳ כצ״ל. וכך הוא בסי׳ רע״ג סעיף י״ב בדברי הרמב״ם ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ד) רָאָה אֲחֵרִים רָצִים אַחַר הַמְּצִיאָה וַהֲרֵי הוּא צְבִי שָׁבוּר אוֹ גוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁהֵם בְּתוֹכָהּ, וְאִלּוּ הָיָה רָץ הָיָה מַגִּיעָן, וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעָן, הֲרֵי אֵלּוּ כִּצְבִי שֶׁהוּא רָץ כְּדַרְכּוֹ וּכְגוֹזָלוֹת הַמַּפְרִיחִים וְלֹא אָמַר כְּלוּם, אֶלָּא כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָם לוֹ וַהֲרֵי הֵם מִתְגַּלְגְּלִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קָנָה שָׂדֵהוּ. וְאִם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ וְגוֹזָלוֹת מַפְרִיחִים, לֹא קָנְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) ל) שם די״א משנ׳ שם די״א ע״א
(יג) מ) מימר׳ דרב יהודה אמר שמואל ושאר אמוראי שם
(יד) נ) מימרא דרבי ירמיה אמר ר׳ יוחנן שם ע״ב
(טו) ס) בעיא דר׳ ירמיה ונפשטא שם. וכתב ה״ה וסובר הרב דאפי׳ מתנ׳ אם היו מהלכין או פורחין כדרכן לא קנה וכן מוכח בגמ׳ בפי׳ דבעי׳ לא קיימא אלא שרץ אחריהם ואין מגיעין אבל שבור הוא הצבי והגוזל אינו מפריח הא לאו הכי אפי׳ במתנה לא קנה
(טז) ע) דין אם רשותו של אדם קונה לו לענין שאין אחר רשאי לקנות סחורה שהביאו סוחרים שם ע׳ בת״ה סי׳ ש״י ובכל בו סי׳ קכ״ג דין ט׳ ומרדכי פ״ק דמציע׳ וע״ל ס״ג בהגה
(יד) ואלו היה רץ היה מגיען כו׳ – הטור כ׳ הטעם דה״ל ע״י זה נשמרים בתוכו ע״ש:
(טו) ואמר זכתה לי שדי כו׳. לפי הי״א שכ׳ מור״ם בסעיף שלפני זה גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי וכ״כ הטור בהדיא מיהו בנ״י חילק בינייהו וכ׳ דבצבי שבור קי״ל כהרמב״ם דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ובשאר מציאות פסק כרא״ש דא״צ לומר זכתה לי שדי והביאו הד״מ ע״ש וי״ל דמה״ט לא כ׳ מור״ם כאן דעת הי״א:
(טז) הואיל ואחר הקנס לו – כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע״פ שאינו יכול להגיעו. (הג״ה וכתב נ״י פ׳ א״מ ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע״פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ״ל ד״מ ו׳):
(יז) ואם היה צבי רץ כדרכו כו׳ – בטור כתב עוד שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו ג״כ אע״פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה:
(ב) (ס״ד) (ואם אח״כ בא כו׳). פי׳ אירע הדבר שראובן בעל החצר מוחזק שסגר ביתו ולא הניח לשמעון שיקח מביתו:
(ג) (אם כבר נפסק) יש לי מקום עיון על ראייתו של ת״ה בזה פי׳ ש״י דהיינו מפ׳ החולץ דף ל״ז ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא פי׳ שמתחילה היו באין לדין הספק עם היבם בנכסי אחי היבם שמת דהיינו שהספק אומר אני בנו של מת ויורש הכל והיבם אומר אתה בני ואין לך כלום בנכסי אחי והיו חולקים כי כן דינם ממון המוטל בספק כזה חולקין ואח״כ מת היבם והניח נכסים הרבה משלו ובאים לדין הספק ובני היבם שהספק אומר ממ״נ אם אני אחיכם תנו לי חלק כמוכם ואם אני בן המת כבר שקל אביכם שלא כדין החצי החזירו לי ופסק שם ר׳ אבא קם דינא ופי׳ רש״י אחר שנעשה דין בנכסי היות אין זה יכול לחזור עליהם ומה שהוא שואל בנכסי והיבם אמרינן ליה אייתי ראיה ומזה יליף שם בת״ה וז״ל ונראה הטעם דודאי הסברא היא לעולם דשקיל הספק ממ״נ אלא היכי דכבר פליג עפ״י הדין אסח דעתיה מינה ומתייאש מאותו חלק דשקיל יבם ונעשה כממונו אם כבר נפסק דזה אותו א׳ שלקח בחצר חבירו מההיא שעתא אסח׳ בעל החצר דעתו עכ״ל וקשה ממש״ר סי׳ ל״א בב׳ כחות המכחישים זא״ז דאם יש למלוה שיש לו על לוה א׳ ב׳ שטרות מאלו הכתו׳ דמצי לגבות בשטר הגדול ובפני ב״ד אחר יגבה בשטר האחר ואמאי צריך לגבות בב״ד אחר הא אפי׳ בב״ד זה יגבה דקם דינא כיון שכבר גבה על פי הדין וא״ל דשאני כאן דהב״ד לא ידעו תחלה שיש שטר אחר והוי קצת כמו גביי׳ בטעות ז״א דהא בהחולץ מדמה זה לאחד שקנה שדה מד׳ ובא אחד שהיה לו דר׳ ואבד דפליגי חכמים ואדמון ע״ש. וי״ל דכיון שיש בהחולץ שם פלוגתא וס״ל לחד מ״ד דהדר דינא ומשמע שם מדברי הרא״ש דלא איפסקא הלכה בבירור דקם דינא אלא מצד דלא מפקינן מבני יבם מספיקא מ״ה ניחא בסי׳ ל״א דבא להוציא בשטר הב׳ ובזה אפשר דהדר דינא ולפ״ז נ״ל דאם חזר זה הקונה האחד ותפס משל הקונה הב׳ דלא מפקינן מיניה ולא שייך לומר דהוי ספיקא דדינא ולא מועיל תפיסה דאין כאן שום תפיסה באיסור לא לראשון ולא לאחרון דהכל ספק הוא וכמש״ש בסוף התשובה בהג״ה לענין תפיסה האחרון דלא הוי באיסור וה״נ י״ל כשחזר האחד ותפסו כנלע״ד לפי סברת בעל הת״ה אבל בסי׳ ר״פ שדיתי נרגא בעיקר ראייתו מצד אחר ע״ש ולפי הנלע״ד אין פסק זה ברור להלכה ובפרט שיש הרבה גדולי פוסקים שפוסקים כמ״ד הדר דינא כמ״ש ב״י בא״ע סי׳ קס״ג בשם הר״ז הלוי כנלע״ד:
(ט) הואיל כו׳ – ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצרו אע״פ שרץ אחריו ואינו מגיע עכ״ל ד״מ בשם נ״י ומביאו בהגהת סמ״ע וכ״כ הרא״ש וגרס בהאיבעיא ואפקריה ודלא כמ״ש התו׳ שם וע׳ בטור ס״ס רמ״ג ע׳ בא״א דף ק״אע״ד.
(יא) ואמר – לפי הי״א שכת׳ הרמ״א לעיל גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה כו׳. וכ״כ הטור בהדי׳ מיהו בנ״י חילק בינייהו וכתב דבצבי שבור קי״ל כהרמב״ם דבעינן שיאמר זכתה כו׳ ובשאר מציאות פסק הרא״ש דא״צ לו׳ כן והביאו הד״מ ע״ש וי״ל דמה״ט לא כת׳ הרמ״א כאן דעת הי״א. שם:
(יב) ואחר – כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע״פ שאינו יכול להגיעו. שם:
(יג) שדהו – ואם א׳ הפקיר דבר וזרק לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו ואע״פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ״ל ד״מ בשם נ״י וכ״כ הרא״ש וגרס בהאיבעי׳ ואפקריה ודלא כמ״ש התוס׳ שם ועיין בטור ס״ס רמ״ג ובא״א דף ק״א ע״ד. ש״ך:
(יד) שדהו – בטור כת׳ שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו אע״פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה. סמ״ע:
(יב) ואם היה כו׳ – עבה״ג:
(ליקוט) ואם היה צבי כו׳ – עבה״ג ס״ק ס׳ וכ״מ לכאורה בגמ׳ מדאיבעיא ליה אדברי ר׳ יוחנן ולא אמתני׳ צבי רץ כו׳. אבל לנר״כ דא״כ מאי קאמר שם ח״ל ר״פ לרבא כו׳ לאו היינו מתני׳ אדרבה משם מוכח להיפך דהא זרק ארנקי דמי׳ לצבי רץ כדרכו (ע״כ):
(ליקוט) ואם היה צבי כו׳ – צ״ע דהא אמרינן שם מתגלגל קאמרת כו׳ וכן הקשה בע״י (ע״כ):
(ד) [סמ״ע אות טז] כיון דדעת הנותן. נ״ב ובדרישה כתב ומיהו משמרו לדעת הנותן או המוכר שעומדי׳ שם בעינן ע״ש. ועמ״ש לעיל סי׳ ר״ב בסמ״ע סק״כ בגליון:
(ט) הואיל ואחר הקנה דעת האחרת מקנה דאלים קנייתו וכ״ה במפקיר שזרקו לחצר חבירו הוי כדעת אחרת מקנה:
לפיכך אם היה צבי או גוזלות הפקר בתוך שדהו ואחרים באין ליטלם ולזכות בהן אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהם וליטלם כגון שהצבי שבור וגוזלות שלא פרחו או שעומד בקרוב להן נמצא שנשמרים בתוך שדהו וזוכה לו שדהו אף על פי שאינו אומר תזכה לי שדי אבל אם אינו יכול להגיע או שאינן משתמרין בתוכו אינו קונה להן אפילו אמר תזכה לי שדי והרמב״ם כתב אפילו משתמר [ס״א עומד] בתוכו אינו קונה אא״כ שיאמר תזכה לי שדי וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) קְטַנָּה, יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל קָטָן אֵין לוֹ חָצֵר וְאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(יז) פ) מימרא דר׳ יוחנן א״ר ינאי וברייתא שם דף י׳ ע״ב ולתרי אוקימת׳ שם ריש דף י״א גם ר״ל ס״ל הכי וכ״פ הרי״ף שם וכתב הרא״ש דהיינו כלישנא קמא שם וכר׳ יוחנן או כלישנא בתריית׳ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו
(יח) קטנה יש לה חצר – כבר כתבתי מילתא בטעמא בזה בס״ס רמ״ג:
(י) קטנה כו׳ – עמ״ש לעיל סימן רמ״ג סכ״ב וכ״ג מדינים אלו.
(טו) קטנה – ע״ל ס״ס רמ״ג (ועמ״ש שם בשם הש״ך בס״ק כ״ב ע״ש):
(יג) קטנה כו׳ – כתי׳ אחרון וכלשון שני שברש״י:
{ז} קטנה יש לה תורת חצר וארבע אמות לקנות לה וקטן אין לו תורת חצר ולא תורת ארבע אמות.
(ז) {ז} קטנה יש לה תורת חצר וד׳ אמות לקנות לה וקטן אין לו תורת חצר ולא תורת ד׳ אמות בפ״ק דמציעא (דף י:) אמר ר״ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ולא ארבע אמות ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות במאי קמיפלגי מ״ס חצר משום ידה איתרבאי כי היכי דאית לה יד אית לה חצר ומ״ס חצר משום שליחות איתרבאי וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ומי איכא למ״ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת״ל ונתן מ״מ לענין גט כ״ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ״ס ילפי׳ מציאה מגט ומ״ס לא ילפינן ואיבעית אימא בקטנה כ״ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קמיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומ״ס לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ופרש״י והכא בקטן פליגי. דלא אשכחן דרבי ביה חצר מר אמר חדא ריש לקיש אמר לענין מציאה ור״י לענין גט א״נ מר אמר קטן ומר אמר קטנה עכ״ל ופסק הרי״ף והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד׳ אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד׳ אמות דחצר דקטנה משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה ותניא אין לי אלא ידה וכו׳ וילפינן מציאה מגט אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד׳ אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וכת׳ הרא״ש דהיינו כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר׳ יוחנן וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ז מהל׳ גזילה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) לפיכך אם היה צבי כו׳ ב״מ (דף י״א) תנן ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין וא״ל זכתה לי שדי לא אמר כלום ובגמרא א״ר יודא א״ש והוא שעמד בצד שדהו ופרש״י דאז משתמרת על ידו ראה אותן רצין אחר המציאה כו׳ א״ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען ובמתנה שדעת אחרת מקנה לו אע״פ שאינו יכול להגיעו עכ״ל הגמרא בקיצור הצריך לעניינינו וביאורו כתבו רבינו וע״פ מ״ש בפרישה ולא באתי בהעתקה זו אלא ללמדך שמ״ש שמואל והוא שעומד בצד שדהו קאי אכל המשנה גם אצבי שבור דאע״ג דמסיק ר׳ יוחנן וקאמר דבעינן בהו שיכול לרוץ אחריהן ומגיען מ״מ בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו דאל״כ הו״ל לשמואל או להגמרא לפרש ולומר דברישא מיירי בסתם מציאה דהיינו כסותו והדומה לו שאינו יכול לזוז ממקומו דוקא בעינן עומד בצד שדהו ולא בצבי שבור דבעינן ביה שיכול לרוץ ולהגיעו ועוד דהרי מסקינן דבמתנה א״צ שיכול לרוץ אחריהן ואז עכ״פ עומד בצד שדהו בעינן ואי לא איירי ר״י גם במציאה בעומד בצד שדהו לא הו״ל להגמרא לסתום אלא לפרש אלא ודאי גם ר״י איירי בעומד דוקא והטעם כתבתי בפרישה ודוק:
והרמב״ם כתב כו׳ אא״כ שיאמר כו׳ כ״כ בפי״ז דאבידה וכלל דבריו דתרתי בעינן בחצר שאינה משתמרת עומד בצידו ושיאמר זכתה לי שדי וכתב המ״מ ז״ל וכן מוכח פשט המשנה והגמרא ע״כ ור״ל דהתם (בדף י״א) שנינו במשנה ראה אותן רצין כו׳ ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ומוקמינן לה בגמרא בשעומד בצידו שמע מינה דאף על פי שעומד בצידו בעינן שיאמר גם כן תזכה לי שדי והרא״ש והרשב״א כתבו דלאו דוקא נקט אמר אלא אורחא דמילתא קאמר שדרכו לומר כן למנוע הרצים אחריו ועוד דמשום סיפא נקט לה ללמדנו שאם הצבי רץ אפילו אמירה ל״מ והקשה על הרמב״ם ממה שמצינו שד״א קונות אפילו לא אמר כ״ש חצירו דאורייתא והמ״מ תירץ דאלימא קנין ד״א טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלם עכ״ל וק״ל א״כ מאי פליגי הרא״ש והרשב״א עליה הרי לדידהו ל״מ עמידה אצלו אא״כ יכול ליטלה מכח עמידתו וכמ״ש ואפשר דהמ״מ ה״ק שאני ד״א שיכול לנטות וליטלה בשחייה אחת משא״כ חצר שאע״פ שעומד אצלו מ״מ על הרוב אינו עומד בקרוב כ״כ שיהיה יכול ליטלה בשחייה א׳ אבל מ״מ דברי רבינו הטור לא משמע כן אלא ס״ל דהרמב״ם אפילו ביכול לנטות וליטלה קאמר דצריך אמירה ע״כ צ״ל לדעת רבינו דס״ל דלהרמב״ם שאני ד״א דתקינו רבנן כדי דלא ליתו לאינצויי וכ״כ ב״י בישוב דברי הרמב״ם:
(ז) יש לה תורת חצר כו׳ דחצר דאשה משום יד אתרבאי דכתיב גבי גט וכתב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתנהו דרשינן וכתב ונתן מ״מ אפי׳ בחצירה כדאיתא בב״מ דף י׳ ופרש״י ומשום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיב כדתניא ושלח מלמד שהאשה עושה שליח עכ״ל ואע״ג דהאי קרא באשה גדולה כתיבה מ״מ כיון דמשום ידה אתרבאי חצרה מינה ניליף דה״ה לקטנה ג״כ יש לה יד וממילא יש לה חצר וגם ד״א שיש לה דין חצר כנ״ל משא״כ חצר דאיש דאין לו לימוד מכח יד ואמרינן דקונה כדין שליח הילכך ליתא אלא בגדול דיש לו שליחות (וע״ל סי׳ רל״ה):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רסח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רסחרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רסח, סמ"ע חושן משפט רסח, ט"ז חושן משפט רסח, ש"ך חושן משפט רסח, באר היטב חושן משפט רסח, ביאור הגר"א חושן משפט רסח, קצות החושן חושן משפט רסח, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רסח, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רסח, נתיבות המשפט חידושים חושן משפט רסח, חכמת שלמה חושן משפט רסח, פתחי תשובה חושן משפט רסח, טור חושן משפט רסח, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רסח, בית יוסף חושן משפט רסח, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רסח – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רסח, דרישה חושן משפט רסח, פרישה חושן משפט רסח, ב"ח חושן משפט רסח

Choshen Mishpat 268, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 268, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 268, Sema Choshen Mishpat 268, Taz Choshen Mishpat 268, Shakh Choshen Mishpat 268, Baer Heitev Choshen Mishpat 268, Beur HaGra Choshen Mishpat 268, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 268, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 268, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 268, Netivot HaMishpat Chiddushim Choshen Mishpat 268, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 268, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 268, Tur Choshen Mishpat 268, Tur Sources Choshen Mishpat 268, Beit Yosef Choshen Mishpat 268, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 268, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 268, Derishah Choshen Mishpat 268, Perishah Choshen Mishpat 268, Bach Choshen Mishpat 268

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×